ג'ניפר אניסטון, היא אחת השחקניות בעלות השכר הגבוה ביותר בהוליווד, עם שווי נטו מוערך של 200 מיליון דולר. היא המייסדת המשותפת של חברת ההפקות Echo Films , וההופעות שלה שזכו לשבחי הביקורת הן בסרט "הילדה הטובה" והן בסרט " עוגת 2014" הוכיחו שהיא שחקנית אימתנית שהכישרון שלה הרבה מעבר למה שראינו בחברים . ובזכות אורח חיים בריא, עדיין יש לה את העור האייל והגוף המגוון של אישה בתחילת שנות ה -20 לחייה. ובכל זאת, התפיסה שלנו אותה ממשיכה להיות של ג'ן העצובה - אישה סוערת ובוכה, שפשוט לא מצליחה להחזיק גבר והיא ככל הנראה עקרה עד עכשיו.
זהו הקלדה לא נעימה שהיא מתייחסת אליה בסיפור שער של Elle . היא מודה שחלק מהסיבה שהתקשורת ממשיכה להציג אותה בצורה כלכלית היא מכיוון שהיא הייתה פתוחה עד כמה הייתה מוטרדת כשברד פיט עזב אותה בשנת 2005.
"פעם, אני חושב, כשהאינטרנט ממש המריא. הצהובונים החלו לצייר אותי באור שלא היה נכון למי שאני", אמרה.
היא למדה את הלקח שלה, ובימים אלה היא הרבה יותר שמירה בכל הקשור לחייה האישיים.
"פשוט הייתי כמו 'שתוק ותגיד כלום, כי אין מה שאתה יכול לעשות. אתה יכול לנסות למחות יותר מדי - לא, אני לא מרוצה! לא, אני לא זה! אני לא זה. ' סוף סוף הייתי כמו, "סיימתי. אני הולך לסגור את הדלתות. אני הולך לכוונן את זה. אם מישהו ינסה לדבר איתי, אני אתן תשובות של מילה אחת, ואני לא אתן תהיה פגיע. ' אני הרבה יותר מדי רגישים מכדי להתפרש באופן לא נכון, לבנות בצורה לא נכונה או להוציא אותי מהקשר. פשוט התחלתי לכבות."
אולם כאשר נישואיה בשנת 2015 לשחקן ג'סטין תרוקס הסתיימו לאחר פחות משלוש שנים, ג'ן העצובה הופיעה שוב, למרות העובדה שלאניסטון עצמה אין חרטות או מרירות כלפי אף אחד מנישואיה כביכול "כושלים". היא אמרה:
"אני לא מרגיש חלל. אני באמת לא. הנישואים שלי, הם היו מאוד מוצלחים, בדעה אישית. וכשהם הגיעו לסיום, זו הייתה בחירה שנעשתה כי בחרנו להיות מאושרים ולפעמים אושר לא היה קיים עוד באותו הסדר. בטח, היו בליטות, ולא כל רגע הרגיש פנטסטי, ברור, אבל בסופו של דבר אלה החיים האחד שלנו ולא הייתי נשאר במצב מתוך פחד.פחד להיות לבד. פחד לא להיות מסוגל לשרוד. להישאר בנישואין על בסיס פחד מרגיש שאתה עושה את חייך האחד בשירות נפרד. כשהיצירה הושלמה ולא נראה שיש אפשרות של זה לעבוד, זה בסדר. זה לא כישלון. יש לנו את הקלישאות האלה סביב כל זה שצריך לעבד ולעבד מחדש מחדש, אתה יודע? כי זו חשיבה צרה אופקים מאוד."
אניסטון סבור שהקיבעון הזה עם צביעתה כגירושין מדוכא כרונית הוא תוצאה של הציפיות הסקסיסטיות שעדיין אנו מכנים מה המשמעות של להצליח כאישה, במיוחד מזדקנת. היא המשיכה:
"אנחנו חיים בחברה שמסרת נשים: בגיל הזה אתה צריך להיות נשוי; בגיל הזה אתה צריך להביא ילדים. זו אגדה. זו התבנית שאנחנו מנסים לאט לאט לפרוץ ממנה… למה אנחנו רוצים סוף טוב? מה עם סתם קיום מאושר? תהליך שמח? כולנו בתהליך מתמיד. מה שמכמת את האושר בחיים של מישהו אינו האידיאל שנוצר בשנות ה -50. זה לא כמו שאתה שומע את הנרטיב הזה על כל גברים… זה חלק מהסקסיזם - זו תמיד האישה שזלזלת ובורקת לב ורווקה. זה אף פעם לא ההפך. הדבר המצער הוא שהרבה זה נובע מנשים. אולי אלה נשים שלא הבנתי שהן יש להם את הכוח, שיש להם את היכולת להשיג תחושה של אושר פנימי."
וזו הסיבה, כשנשאלה מדוע נראה כי אנשים ממשיכים להתמקד במעמדה הרומנטי, היא ציינה, "אולי זה קשור למה שחסר להם בחיים שלהם".
"זו עדשה כל כך רדודה שאנשים מסתכלים עליה", אמרה. "זה המקום היחיד להפנות אלי אצבע כאילו זה הנזק שלי - כאילו זה איזשהו מכתב ארגמן שעוד לא גנבתי, או אולי לעולם לא יצליח ליצור."
עבור השיא (והפעם המי יודע כמה) אניסטון לא פסקת להביא ילדים לעולם, היא פשוט לא משתמשת בהם כסמן איתו ניתן להעריך את חייה.
"יש אנשים שבנויים רק כדי להיות נשים וילדו תינוקות, " אמרה. "אני לא יודע כמה באופן טבעי זה בא לי… מי יודע מה צופן העתיד מבחינת ילד ושותפות - איך הילד הזה נכנס… או לא? ועכשיו עם מדע וניסים, אנחנו יכולים לעשות דברים בזמנים שונים מכפי שהיינו מסוגלים."
לעת עתה היא נהנית מהבית המפואר של לוס אנג'לס שהיא חולקת עם שלושה כלבים בהם היא מארחת לעתים קרובות מסיבות ונהנית מהשקיעה בבדידות אושר. זה אולי לא ה"סוף טוב "שכולנו דמיינו, אבל זה בהחלט קיום שמח.
וכדי לקבל סיפורים נוספים על נשים המאמצות את חייהן בכוח, עיין במילותיה המבריקות של אמה תומפסון על שמחות ההזדקנות.
דיאנה ברוק דיאנה היא עורכת בכירה שכותבת על יחסי מין וזוגיות, מגמות הכרויות מודרניות ובריאות ובריאות.